<h1>רמב"ן — ע"ז</h1>
<h2>דף כב.</h2>
[ע"ז ע"ג ע"א] והמערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי' הר"א ז"ל דדוקא במקטף קטופי אבל אי לאו הכי כיון דנצוק חבור כמי שכל החבית מעורבת כאן משעת קלוח ראשון דמי. וזה הפירוש אינו נכון לי, דא"כ היכי אמרינן אבל חבית דנפיש עמודיה לא, כיון דמקטף ליה מיניה וליכא בעמוד עצמו כדי לאסרו ראשון ראשון בטל, אלא ודאי אע"ג דלא מקטף ליה אמר רב דימי בטל, לפי שאין אנו רואין את הנצוק אלא כמעורב בקלוח זה שיורד מעט מעט והא בטל ראשון ראשון, במעורב הוא בטל מדין נצוק היאך יאסור. ופירוש ראשון ראשון בטל לומר שאינו נאסר לעולם אא"כ נפל שם בבת אחת יין נסך כדי ליתן לו טעם, אבל נפל שם בבת אחת כדי נותן טעם לא בטיל לא ביין נסך ולא בשאר איסורין. וכמה פעמים שנינו שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך העיסה וכו' [ערלה פ"ב], תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדרה וכו' [שם], סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו' [תרומות פ"ה], וכן שנינו במשנתינו זו יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, והא דאמרינן ת"ש יין במים בנותן טעם, בדין הוא דלימא התם בשנתן שם אותו נותן טעם כאחת אלא דעדיפא מינה מתרץ דומיא דרישא דקא נפיל התירא לגו איסורא, דהתם בנותן טעם משום דלא אמרינן בהתירא ראשון ראשון בטיל דהתירא לא בטיל. ומדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש דלעולם אמרינן ראשון ראשון בטל ולא מיתסר אלא כשנפל שם בבת אחת יין נסך כשיעור יין כשר שבבור שאינו יכול להבטל אלא ברוב, ומוקי לה למתני' דקתני יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה בשנפלה שם חבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחת. פירוש לפירושו שנפל שם כאחת יין כשיעור שבבור, ומש"ה לא מצי לאוקומה להא דתנן בנותן טעם בחמרא דאיסורא לגו התירא, דלא מיתסר בנותן טעם, ואוקמה דנפיל חמרא דהתירא לגו מיא דאיסורא. ופי' הרב ז"ל וכגון דנפיל כוליה כאחת דלא אפשר למיא דאיסורא לבטולי חמרא כל שהוא ואין דבריו נכונים בזה דה"נ חמרא דאיסורא לגו מיא דהתירא ואית ביה נותן טעם ליכא לבטוליה כיון שנפל כאחת. והא דמתרצינן בקמייתא דיין ביין במשהו דקא נפיל התירא לגו איסורא, פרש"י ז"ל דקמא קמא דהתירא בטיל, וכן דעת הר"א ז"ל. וקשה לי א"כ לרב דימי מאי חומרא דיין נסך משאר איסורין, והלא הדין נותן שאף בשאר איסורין כשנפל היתר לתוך איסור מעט מעט יבטל ההיתר ויהא איסורו במשהו, דליכא למימר דהאי בטול דבטיל ההיתר משום חומרא דיין נסך הוא, דהא אפילו בקולא נמי אמרת הכי אלמא ראשון ראשון בטל דינא הוא בין לקולא בין לחומרא. וכי תימא אה"נ דלרב דימי יין נסך ושאר איסורין שבתורה שוין בדיניהם, א"כ תקשי ליה הא דאמר ר' יוחנן חוץ מטבל ויין נסך, ועוד אפי' כרב ושמואל לא אתיא דלדידהו כל איסורין שבתורה במשהו אפי' נפל איסור משהו לקדירה כדמוכח בכמה דוכתי, וקשה מזו לדעת רש"י ז"ל שמפרש חמרא דהתירא למיא דאיסורא בשנפל כולו בבת אחת הא לאו הכי ראשון ראשון בטל ואיסורו במשהו, נמצא לדבריו מינו ושאינו מינו שוין בדיניהם. והר"א ז"ל מפרש בזה דחמרא לגו מיא [נ"א: אפילו במערה] אין אומרים בו ראשון ראשון נאסר כיון שדינו בנותן טעם והרי בטל טעמו, אבל במין ומינו כיון שאין טעמו ניכר מכיון שנאסר מתחילה במיעוטו נעשה כמוהו מפני שהוא מינו. ומ"מ קשה הדבר למה אין אנו אומרים כן בכל איסורין שבתורה במינן מאחר שהדין נותן בכל מין ומינו שיצטרפו ושוב לא יבטלו אחר מהם בין לקולא בין לחומרא. ולי נראה דהתירא לגו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל, דלא אשכחן ביטול בהיתר לפי שאין אדם עשוי לבטלו אלא אדרבה מוסיף הוא עליו והולך, וכיון דהתירא לגו איסורא לא בטיל ראשון ראשון, בשאר איסורין מותר, וכדאמרינן בעלמא [תרומות פ"ה] במבטל איסור לכתחילה דבשוגג מותר, אלא חומר הוא ביין נסך שאף בהיתר מרובה שנפל לאיסור מועט אוסר כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו בשעה ראשונה, ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל טעמו. ומדברי הר"מ הספרדי ז"ל נראה שאפי' טפה של יין נסך בבור ונפלה שם חבית גדולה בבת אחת אסור, והטעם שחלקו ביין נסך בין איסור דחשיב לנופל שם, כענין ששנינו במקואות [פ"ב] רביעית מים שאובין בתחילה פוסלין את המקוה ושלשה לוגין על פני המים וכו'. ונראין דברי מדברי כולן ז"ל.
וכתב רש"י ז"ל דלית הילכתא כרב דימי אמר ר' יוחנן דאתא רב יצחק ואחמיר ואתא רבין ואחמיר, ובודאי ללישנא דמתני אדרבין לכאורה משמע דפליגי אדרב דימי איהו ורב שמואל בר יהודה, דליכא לפרושי לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחילה קודם שמצא מין את מינו כגון שהיה יין נסך תחילה בבור ונפל שם קיתון של מים ואח"כ נפל שם יין של היתר, דהא יין נסך שנפל לבור קאמר רבין ומשמע דאית ביה חמרא דהתירא כלישנא דמתני', ודכולה שמעתין יין נסך שנפל לבור יין נסך שנפל ליין כשר היא, ועוד דרואין קמ"ל. אלא דאיכא למימר דרבין לא קפיד למידק אם הבור ריק ואם לאו דלא אתא לאשמועינן אלא סלק את מינו ולא מעייל נפשיה בפלוגתא דר' דימי, ומש"ה לא פירש יין נסך שנפל לבור ריק ואח"כ נפל שם של היתר, ומשכחת לה שנפל יין נסך לבור ריק ואח"כ נפל שם יין של היתר מזוג במים דהיינו משום רואין והוי תחילה דהא לא נאסר, [ואיפשר עוד שאמר רבין יין נסך שנפל לבור בכגון שנפל בב"א כדי נ"ט ואסרו כדפרי' למתני' ואח"כ נפל שם קיתון של מים בכדי לבטל ליין נסך ורבין לא מעייל נפשיה בהכי ולא מפרש], וליכא למידק מינה פלוגתא לדרב דימי. וללישנא דמתנו לה אמתני' ודאי איכא למימר דלא פליגא דרב שמואל אדרב דימי, אלא מתני' קתני יין ביין דנפל התירא לגו איסורא במשהו, ואמר רב שמואל לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים, אבל נפל שם קיתון של מים המים מבטלין היין האסור כדקתני מתני' בנ"ט. ודא"ר יוחנן נמי הגדילו באיסור נמי מותר, איכא לאוקומה בהכי דנפל יין נסך לבור ריק ונפל שם יין כשר שמצא מין את מינו ונאסר, ואעפ"כ כשנפל אח"כ קיתון של מים אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו מבטלו המים ולא בעי ר' יוחנן תחלה אי אית ליה דרב דימי. ובר מן דין איכא לאוקמינהו לכולהו במערה מחבית אבל מצרצור קטן ראשון ראשון בטל, וזהו דעת הר"מ הספרדי ז"ל שפסק כרב יצחק בר יוסף. ואי קשיא לרב דימי ולר' יצחק תקשי להו הא דתניא [בתוספתא אגרדמים גוי שטעם במינקת] ונפלה ממנו טפה כל שהוא אסורה וכו'. איכא למימר טועם במינקת כיון שהדבר ידוע שפוסק וטפה שנוגע בה בשפתיו חוזרת לחבית לאו כטפה של יין נסך שנפלה לבור דמיא, אלא כטפה שבבור שאוסרת כמה כדין של יין היתר שנפלו לתוכו דמיא, וכפי דעת הר"מ ז"ל שכתבנו וללשון שלנו נמי בחבורין היא ואוסרת במשהו דכולה חבית מחוברת לה ובהדה גרירא. ולי נראה דהכי פירושא דסוגיא, כי אתא רב דימי א"ר יוחנן [כו']. וכי אתא ר' יצחק אמר לאו הכי אתמר אלא הכי איתמר, וכי אתא רבין ורב שמואל אמרי לאו הכי איתמר אלא הכי איתמר, וכולהו אמוראי נינהו דפליגי אליבא דר' יוחנן, וזהו שכתב רש"י ז"ל ואתא רבין ואחמיר, וכן עיקר דיין נסך שנפל לבור ודאי הכי משמע שהיין כשר הרבה בבור והיין האסור מועט שהרי קיתון של מים מבטלו, וכיון שכן היאך לא בטלו אותו כמה קיתונות שבבור ואפי' במערה מחבית, אלא דלית לן דרב דימי ורב יצחק, דיין ביין לעולם במשהו, והיינו פלוגתא דלישני ולא דחקינן לאפוקינהו מפשטייהו, דבפלוגתא איתמר אהדדי מר אמר הכי אמרה ר' יוחנן ומר אמר לא זו אמר ר' יוחנן אלא אחרת אמר ופליגא עלה.
וראיתי לראב"ד ז"ל שכתב בפירושיו ואע"ג דלית הילכתא כר' יוחנן לענין יין ביין, מיהו גבי יין במים ומים ביין וכן בכל איסור שנימוח כגון חלב ודם וכן כיוצא בהם הילכתא כוותיה, שאם יפול האיסור לתוך ההיתר מעט מעט שאין בו נותן טעם בשעת נפילה אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל, ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאיסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו אחר מיכן, דתנן במסכת ערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זוהי שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה. ותנן לעיל מינה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה ואח"כ נפלו שם שלשה קבין ועוד ערלה או שלשת קבין של כלאי הכרם זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה. פי' כגון שאותה סאה של תרומה שנתבטלה תחילה יש בה מאתים באותו ועוד של ערלה שנופל שם אח"כ, והני מילי בערלה וכלאי הכרם שאינו צריך להרים, א"נ בתרומה לגבי ערלה ולכהן שאינו צריך להרים, אבל תרומה לגבי חולין ולישראל שצריך להרים לא, דתנן בתרומות [פ"ה] סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור' שמעון מתיר. אלו דברי הרב הזה ז"ל, ודבריו תימה הם לי, שהרי אין הנדון דומה לראיה, שאם אמרו באיסור שנפל ושהה בהיתר ונתבטל בו ואח"כ נפל שם אחר במקרה שאינו חוזר וניעור, יאמרו במערה בין מחבית בין מצרצור שאין בנפילת כולו הפסק וכנופל בבת אחת דמי, שיהא ראשון ראשון בטל, זו בודאי אינה דומה לזו, ואם כדברי הרב ז"ל היכי אקשינן לרב דימי ממתני' דקתני יין במים בנותן טעם מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתירא ושקלינן וטרינן בה טובא, דאלמא לדידן דלית לן דרב דימי ניחא, דאפי' יין במים שהוא בנותן טעם מיתסר בהכי ולא אמרינן ראשון ראשון בטל, דאי ס"ד לדידן נמי ע"כ ביין במים וה"ה לשאר איסורין ראשון ראשון בטל כדתנן בהני מתניתין דכתב הרב ז"ל, היכי אקשינן מינה לר' יוחנן לימא וליטעמיך מי לא מודית בהא הא מתני' היא, אלא ש"מ דרב דימי תרתי קמ"ל ותרתי פלגינן עליה, קמ"ל דיין ביין לאו במשהו בלבד הוא נאסר, וקמ"ל אוחרי דכיון דראשון בטל כל דאתי בתריה נמי בטיל ראשון ראשון וה"ה בשאר איסורין, ומעיקרא דייקינן עלה ת"ש דיין ביין במשהו הוא נאסר, ובתר הכי ת"ש מסיפא דלא אמרינן לעולם ראשון ראשון בטיל, וכיון דאדחייא אדחייא לגמרי דהא לא אמרה ר' יוחנן וליתה. ותו דלדברי הרב ז"ל הא דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר' אליעזר אומר אחר האחרון אני בא וחכ"א בין שנפל איסור בתחלה בין שנפל איסור לבסוף וכו' ואמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק האיסור דאלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטיל, על כרחין דוקא בתרומה לישראל מפני שצריך להרים, וא"כ היכי מקשינן מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר מותר, לימא טעמיה דחזקיה משום דכיון שבטלו המים ליין נסך אע"פ שעכשיו נפל שם של היתר אינו חוזר ונעור בכל איסורין שבתורה, ושאני תרומה מפני שצריך להרים. אלא ש"מ שאין חילוק בין תרומה לשאר איסורין בענין זה שבכולן לר' אליעזר אם לא קדם וסלק את האיסור אסור, וש"מ דלא אמרינן ראשון ראשון בטיל, דאי ס"ד אמרינן ראשון ראשון בטל, אע"פ שלא קדם וסלק את האיסור אמאי אסור לימא כבר נתבטל ואינו חוזר וניעור ואפי' באיסור א' וכ"ש בהיתר, וממנה אנו למדין לרבנן דהא טעמיה דר' אליעזר דאסר היכא דנפל שם איסור תחילה ולא קדם וסילקו משום דזה וזה גורם אסור, ומינה שאם נפל שם איסור לרבנן אסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל. אלא ודאי הכי משמע דכיון דלא קיימא לן כרב דימי אף בשאר איסורי נותן טעם לא אמרינן ראשון ראשון בטל, ואצ"ל במערה ואינו מפסיק דהא הוינן עליה ממתני' ומפרקינן ליה, אלא אפי' בנופל וחוזר ונופל אסור, דמכיון שיש בו בסוף נותן טעם חזר איסור וניעור דטעמא לא בטיל, ואפילו במין במינו דליכא למיקם אטעמא חשיב ולא בטיל ואצ"ל באיסורי משהו. ומתני' דערלה שאני ששיעורן במאתים, ואע"פ שנפלה שם סאה אחרת אין באיסור בנ"ט, לפיכך ראשון ראשון בטל עד שירבה איסור שיהא בו בין בשל ראשון בין בשל שני בנ"ט שהוא אחד מששים במינו, ומתני' דקתני יין במים ומים ביין כפשטה מתוקמה לדידן דלית לן דרב דימי, כלומר באיסורא לגו התירא שנפל כדרך הנופלים ראשון ראשון ולא בטיל. [נ"א: כך שמעתי] וטעם נכון וברור הוא. ודברי רש"י ז"ל מטין כן, שפירש אלא ברואין קמיפלגי וגבי פלוגתא דשאור איכא למימר חזקיה ור' יוחנן תרוייהו או כר' אליעזר או כרבנן דטעמייהו דהכא ודהתם לא דמו דשאור היינו טעמא דלא בטיל משום דמתקן לכולה עיסה ואיסוריה לאו במשהו. ואי קשיא הא דאמרינן בפרק כסוי הדם [חולין פ"ז ע"ב] א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל, ואפי' יש בו מראית דם בטיל, והא התם מראית דם כנותן טעם דהכא הוא ובטיל, לא תקשי לן, דהתם לענין קדשים בטיל לענין איסורין לא בטיל כדאמרינן עלה ולענין כסוי אינו כן אין דיחוי אצל מצות הילכך לענין איסורין נמי אינו כן, דגבי קדשים שאני דהואיל ונדחה אינו חוזר ונראה, הא לענין איסורין ומצוות כיון שבא נותן טעם חוזר ונעור, והביאו לכאן מזו שאמרו בבכורות [כ"ב ע"א] גבי ציר אבל לקדירה מצא מין את מינו ונעור. ואיפשר שזו היא ששנינו בתרומות [פ"ה] סאה תרומה שנפלה לתוך מאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה, לפי שכבר נצטרפו בנותן טעם דהא איכא ששים. ור"ש מתיר מפני שהוא רואה אותה כאלו הגביהה מאחר שידע בה שכבר היתה ראויה לעלות, והכי מפרש בתוספתא טעמיה דר"ש, והיינו דתנן ברישא סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה על החולין. ואיתמר עלה בירושלמי זאת אומרת דבר שהוא בטל דבר תורה מעורר את מינו ליאסר, ומיהו התם כיון שהגביהה ברובא, ובשאר איסורין בשיעורן דהיינו נ"ט, וה"נ אמרינן בפ' הערל [יבמות פ"ב ע"א] נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו, דבמגביה פסול ראשון ראשון כיון שהוכשר, ברובא, דאמרינן שאני אומר וכו' התם, ומתני' דערלה מפני שאין בהם עדיין כשיעור נ"ט, וזהו החידוש ששנו שם באיסורין שאין בהם נותן טעם, אבל היה בהם כשיעור הזה הטעם מצרפן כמו שפירשתי. מ"מ במערה ליתא לדרב דימי ולא לדרב יצחק ולא אמרינן ראשון ראשון בטל אף בשאר איסורין. שוב מצאתי בירושלמי [ערלה פ"ב] גריסין תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ואין בהם נותן טעם ריבה עליהן גריסין חולין מין מעורר את מינו לאסור. בתמיה, לא תהא גדולה מיין נסך כמה דתימר ביין נסך את רואה ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר הדא אמרה ריבה עליהן גריסין תרומה אסור. וזו ראיה לדברי שהרי גריסין בעדשים מין בשאינו מינו הוא ושיעורו בנותן טעם ובטלין בפחות מכאן לגמרי ואינן צריכין לעלות, ואפ"ה כשרבה עליהן עד כדי נותן טעם חוזר האיסור ונעור.
<h2>דף נג.</h2>
הא דתניא אין מקדישין ואין מעריכין [ואין מחרימין]. לבדק הבית קאמר, וקסבר סתם חרמין לבדק הבית קאמר, והכי משמע מדאמר אביי ונשחטיה משחט, ואי בקדשי מזבח הא איכא משום שחוטי חוץ, אלא בבדק הבית עסקינן דשרי כדתניא בפ' טרף בקלפי [יומא ס"ג ע"ב] וכדפי' רש"י ז"ל.
